רש"ש על סנהדרין פ״ד

1 גמרא ורי"ש סבר דנין הדיוט מהדיוט כו' ור"ע כיון שהדיח כו'. תימה דהא מצינו טובא לישנא דיומת גם בהדיוט כל העושה בו מלאכה יומת. בנקבו שם יומת ומכה אדם יומת. ונ"ל דפי' הדיוט דהכא היינו שעושה דבר שהוא הדיוט אליו כמו זר ששמש דהוא הדיוט לו שנתנו לגדולים ממנו דהיינו לכהנים. וכן נביא שהדיח אר"ע כיון כו' אין לך הדיוט גדול מזה דודאי הוא הדיוט לנבואה שאינו ראוי לה ועושה א"ע נביא לדבר בשם ה'. ודע שאנכי מסתפק לר"ע בזר שקרב לעבודת לוים או אפי' משורר ששיער לאביי בערכין יא ב דכתיב בהו ג"כ והזר הקרב יומת ע"ש אם הם בסקילה או בחנק. ולכאורה אם לא היה מיתתן רק ביד"ש ה"ל ללמוד מהן גם זר בעבודת כהן:

2 רש"י ד"ה א"ק בו בסופו. שהן פסול טומאה כמותה. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה אפי' נפלים. אטום או שיש לו כו'. כצ"ל:

4 רש"י ד"ה לכדתנא דב"ח. בב"ק כו'. וכן הובא לעיל עט ב:

5 תד"ה ה"א. תימה א"כ כו'. ולי תימה על התימה דהא בעובר פטור ממיתה אפי' ק"ל בגוויה שכלו לו חדשיו כדמוכח ספ"ז דאהלות ועי' בנדה מד תד"ה איהו: